<h1>סמ"ק מצוריך סימן רל"ג</h1>
<h2>דף יח:</h2>
פי' ר"י שאם אמרו העדים כך ראינו כתוב בשטר שאין לנו לפסול עדותן משום מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בבית דין וראיה לדבר דתניא (ב"ב דף קס"ח) מי שנמחק שטר חוב מעמידים עדים ובא לו לבית דין ועושין לו קיומו ובפרק הגוזל בתרא (דף צ"ח) אי דאיכא עדים דידעי מה דכתוב בשטרא לכתוב ליה שטרא מעליא, והא דאמר מפיהם ולא מפי כתבם מדבר במעידים סתם. (עיין כתובות דף כ' תוס' ד"ה ורבי יוחנן). אומר ר"י ששמע מפי רבינו תם שנוהגין עכשיו לעדים הרחוקים מבית דין ששולחין כתבם לבית דין ואין לפסול עדותן משום [מפיהם ולא] מפי כתבם כיון שזוכרים עדותן אבל אלם שאינו ראוי להגדה כלל לא דכתיב אם לא יגיד פרט לאלם לפיכך אין לפסול אדם המדבר לכתוב עדותו (שם).
העדים עד שלא נחקרו עדותן בבית דין יכולין לומר משקרים היינו כדתניא בגמרא דתוספתא (פרק ב' דכתובות ה"א) אבל לא לאחר שנחקרה עדותן, וכן נמי העדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהם, במה דברים אמורים כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שמעידין שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר אבל אם אי אפשר לקיים השטר אלא מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו קטנים היינו הרי הן נאמנים ויבטל השטר כדאמרינן בכתובות פרק ב' אמרו פסולי עדות היינו מעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אינם נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע.
<h2>דף יט:</h2>
הגה"ה. עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו — פ"ה לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוהו בו וזה שעבד לו כל נכסיו מעכשיו אפילו אם ילוה לאחר זמן דלאו מוקדם הוי לטרוף שלא כדין. רב נחמן ומר בר רב אשי אמרי אינן נאמנין ואפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאמנה לא ניתן להכתב דעולה הוא וכשאומרים חתמנו משוו נפשייהו רשעים. אמרו מודעא היו דברינו פ"ה אם שטר מכר הוא ואמרו החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו שאונס אנסו והכרנו בו. רב נחמן אומר אינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא (רש"י ד"ה מודעא), ופי' התוס' (ד"ה אמר) דוקא כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומר בר רב אשי אמר נאמנים מאי טעמא מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר להציל האנוס מאונסו, ופסק ר"י כמר בר רב אשי (שם). עדים שאמרו תנאי היו דברינו — פ"ה על תנאי מסר לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שיקיים תנאו וזה אומר לא קיים לי נאמנים, וכן עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי נאמן פי' דאמרינן הני למעקר סהדותייהו קאתו — פ"ה (ד"ה אלא) על כרחך חתימה לאו מקויימת היא דכיון דתוך כדי דיבור מפקי דברייהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהם אמרינן הני למעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו זה קאתו ולומר לא חתמנו אלא על מנת שיקיים את השטר וכיון דקיימא לן דתנאי מילתא אחריתי שאינו עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא לאמנה היו דברינו דמהימני דעדות בפני עצמה היא והא לאו עקרתא דשטר הוא דמודים הכי שהשטר אמת אלא שתנאי היה ביניהן וזו עדות אחרת ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו הלכך כי אתו לקמן שעדיהם מעידים שתנאי היו דבריהם אמרינן להו זילו וקיימו תנאייכו לבעלים וחותו לדינא אם יעכב שוב הקרקע וכן האי נמי כשהעד אחד אומר תנאי כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לא חתם אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמילתא אחריתא היא ושטרא ממילא איעקר ואישתכח דאין בשטר אלא עד אחד.
תנו רבנן שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכתב ידם הוא או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין — פ"ה שרצה הנתבע לערער עליו לפוסלו — או משתי שטרות משתי שדות שאכלו בעליהן שלש שנים ובשופי או משתי כתובות אין נאמנין אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה — פ"ה הלוה — ואם קרקע הוא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בברייתא אינן נאמנין לאו דלהוי שטרא מעליא לגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מדידה והדר קתבע מיניה לא מפקינן אלא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה וממונא היכא דקאי קאי, מידי דהוה אנכסיה דבר שטיא דזבין — פ"ה מכר נכסיה, אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין — פי' בריא — אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה — פ"ה בנכסים הללו חזקה שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא אבל לית ליה חזקה דאבהתיה — פ"ה שלא היו של אבותיו אלא חזקה דנפשיה שקנאו הוא והוחזקו בידו בקנייתו. אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין — פ"ה כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו לבטל מכירתו, לשון התוס' והפי' בפ"ב דכתובות עכ"ה.
<h2>דף כ.</h2>
אף על פי שקיום שטרות דרבנן אמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מ') שקיום שטרות בג' לפיכך אין מקיימין שטרות בלילה שהוא כמו דין. ובאחד מה' דברים מתקיים שטר בבית דין, הדרך האחת הוא שיהיו הדיינים מכירין חתימת ידי עדים, הדרך השני שיחתמו עדים בפניהם, הדרך השלישי שיעידו החתומים לפניהם כל אחד על כתב ידו, הדרך הרביעי שאם מתו עידי השטר או הם במדינה אחרת יבואו עדים אחרים ויעידו על כתב ידם, הדרך החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר ועורכין בית דין זה הכתב לכתבם אם דומה זה לזה. ואמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ') שאין מקיימין שטרות משטרות אחרות אלא משטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם על ידי אילו השטרות ג' שנים בלא ערעור או משני שטרי כתובות כשיוצאין מתחת ידי אחר ולא מתחת יד זה שרוצה לקיים שטרו דחישינן שמא זייף הכל. — הגה"ה, אבל משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מקיימין שפיר השטר אפילו ממנו לבדו, ואומר רבינו תם (שם ד"ה דילמא) דלא בעינן כולי האי אלא אם מכירין חתימות העדים בטביעות עין כגון שראינו כתב ידם שאם היה שם זיוף כלל ניכר אפילו כחוט השערה. ירושלמי (ר"ה פ"ג הל"א) קרא ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינים רצה לקיים על חתימת העדים מקויים ועל חתימת הדיינים מקויים והלכך אומר רבינו שמשון דבשטר מקויים צריך להכיר חתימת הדיינים החתומים בו, בהרי"ל. עכ"ה.
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים, ומסיק אף על פי שאינו זוכרו מעצמו אלא אחרים הזכירוהו ונזכר אמנם אם הזכירו התובע עצמו אף על פי שנזכר אינו מעיד אלא אם כן היה תלמיד חכם התובע — פ"ה דאי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם לאסהודי.
<h2>דף כ:</h2>
קיום שטרות בקרובים — הגה"ה, פי' בקרובים של החתומים כשר, דכיון דקאמר [קיום] שטרות דרבנן יש לומר דקרוב אצורתא דחתימה קמסהידי בהרי"ל, עכ"ה — כשר, וכ"ש אם הוחזק בבית דין שמקיימין ממנו, דתנן פ"ב דכתובות (דף כ') נאמן אדם לומר זה כתב ידי וזה כתב יד חבירי ומפרש טעמא בה"ג (הלכות עדות) כיון דקיום שטרות דרבנן — הגה"ה, וכן אומרים חכמים אמר אביי (דף כ"א) לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים, פי' מעידים אנחנו שראינו המלוה וחתמנו, הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי לחבריה. אמר רב יהודה אמר רב (שם) שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכין שנים מן השוק להעיד עליה דאם לא כן — פי' דליכא אלא חד מן השוק — קנפיק כולי ממונא נכי רבעא אפומא דחד — פ"ה דכיון דעל מנה שבשטר הם מעידים כי אמר כתב ידי הוא זה נפיק פלג דממונא אפומיה ואפילו זה מעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו כי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכוליה ממונא נכי רבעא — פי' חסר ריבעא — אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי על פיו של זה — ואי ליכא תרי אלא חד מאי נעביד אמר אביי לכתוב חתימת ידי אחספא ושדי קמיה דיינא ויטלוהו הדיינים ויקיפו אצל חתימת דההיא דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה ואזל איהו והאי מן השוק ומסהדי אאידך, עכ"ל תו' בפ"ב דכתובות (דף כ"א), עכ"ה — לפיכך שטר שחתמו בו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואומר זה כתב ידו של אבא וכן בן שמעון אמר זה כתב ידו של אבא הרי יש כאן עד אחד על כל חתימה ואם נצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב ידם של שניהם הרי נתקיים שיש ב' עדים על כל חתימה וחתימה. אמר האחד זה כתב ידי והעיד אחיו או בנו עם אחד מן השוק על השני לא נתקיים דקנפיק כוליה ממונא נכי רבעא אפומיה דקרובים, וכן דן רב אשי בפרק חזקת הבתים (דף נ"ז), והוא הדין אם הראשון מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת יד השני שלא נתקיים שהרי ג' רבעי ממון מוציאין על פי עד אחד ואין כאן על פי שנים עדים כדאמר פ"ב דכתובות (דף כ"א). הגה"ה, שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינים הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות עירער עליו הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעידי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו אינן מצטרפין דמאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא — פ"ה עידי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים, לשון תו' בפ"ב דכתובות (שם), עכ"ה.
<h2>דף כא:</h2>
עוד שם, שלושה שישבו לקיום השטר שנים מהם מכירין חתימת ידי העדים עד שלא כתבו וחתמו מעידין לפניו וחותם שעד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן אבל לא לאחר שחתמו — הגה"ה, שהרי חתמו במותב תלתא הוינא ועדיין לא היה השלישי מכיר החתימות. ירושלמי דגיטין (פ"א ה"א) כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והעדים כשרים לזה ופסולין לזה אמר רבי יוחנן מתוך שפסולין לזה פסולין לזה, בהרי"ל. אמר רבי אבא שלושה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על האחד שהוא פסול (עד להם שישבו עם פסול בדין), ומסיק דערער דגזלנותא הוא שקרא עליו וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה והחזיר הגזילה דאי לא מסהדי אלא לאו גזלן הוא תרי ותרי נינהו דקיימא לן אין ערער פחות משנים ולא מקויים בהכי אבל אי ערער דפגם משפחה הוא שהעידו עליו שהוא עבד גלויי מילתא בעלמא הוא שיבדקו אחריו עד שיברור הדבר ואפילו משחתמו מעידיו דאין עדותן של אילו תלוי בהגדה, עכ"ל תו' בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב ד"ה תרי) עכ"ה.
ומה שאנו אומרים אין עד נעשה דיין בדאורייתא נראה דאין שייך לומר זה אלא דווקא בעד אחד שצריך להעיד בפיו דטעמא דאין עד נעשה דיין משום עדות שאין אתה יכול להזימה שלא יקבלו הזמה על עדותן, ומן הטעם הזה אמר בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"י) שקרובי הדיינין פסולין להעיד, אמנם בפי' רשב"ם (ב"ב דף קי"ד ד"ה אין עד נעשה דיין) פי' דכתיב ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה' אילו העידים דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין ולא שהיו הם עצמם דיינים, עכ"ל ס"ג (סי' ק"ט).
<h2>דף כו:</h2>
תניא בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') ובכמה מקומות לעולם אין עדותן מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה, פי' זה אומר בפני הודה לו וזה אומר בפני הלוה לו או אם אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו והעד השני אומר כן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה לו ביום אחר מצטרפין, פוסק שם הלכה כר' יהושע בן קרחה, ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין לו דבריו והלכה כר' נתן שפוסק ר' אליעזר ורשב"ג בפ"ב דכתובות (דף כ"ו) כוותיה, בנהרדעי אמר (שם) (כיון) בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה ואפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין, פי' זה אומר בפני הלוה לו מנה ביום ראשון וזה אומר בפני הלוה לו ביום שני דמכל מקום אמנה קמסהדי כר' יהושע בן קרחה — הגה"ה. וכן אם היה עד אחד בכתב ואחד בעל פה מצטרפין לשון מיימון (הלכות עדות פ"ד ה"ה) תו' (בבא בתרא דף קס"ה) ואפילו אחד אומר בפני הלוה לו מנה יום שני ואחד אומר בפני הודה לו קודם לכן מנה דעדותן מצטרפת דהלכה כנהרדעי, ואפילו אחד אומר בפני הלוה לו באותו מקום ובאותה שעה ואחד אומר באותו מקום הייתי ולא לוה ממנו כי אם חמישים או מאתיים נראה לר"י דהוי הכחשה ואינם מצטרפין והא דקאמר ב"ה (סנהדרין דף ל"א) אחד אומר מאתיים ואחד אומר מנה דמצטרפין זהו כשהאחד אומר בפני הלוה לו כיס אחד ונראה לי שלא היה בו [אלא מנה וזה אומר נראה לי שהיה] מאתיים בהא קאמרי ב"ה דמצטרפין לעדותן, ואם אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן יש להסתפק אם הלכה כנהרדעי לרבא דאמר (שם) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של חומץ וקאמר דנהרדעי אמרי דמצטרפין דדמיא להא דר' שמעון בן אלעזר דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים, וכן פי' ר"י (עיין ב"ב מ"א תוס' ד"ה אתא) דרבא ורב יהודה ונהרדעי סברי כר' שמעון בן אלעזר אלא רבא אמר דלא דמיא לר' שמעון בן אלעזר אבל דומה לההיא דאחד אומר של יין ואחד אומר של דבש דלא מצטרפין ואם אחד אומר בעליה ואחד אומר בחדר מצטרפין ואם אחד אומר בעיר פלוני ואחד אומר עיר אחרת [לא מצטרפין והוא הדין אמרו בעיר אחת] ובשתי מקומות הרחוקים לא מצטרפי, ואם שני כיתי עדים מעידים זה מנה וזה מאתיים אפילו אמרו במקום אחד בשעה אחת אין בו הכחשה וישלם המנה ואף על פי שמכחישות זו את זו מאחר שאין אנו [יודעים] איזה המוכחשת מהם אבל אם עד מפי עד אינו כשר אלא לעדות אשה בלבד, לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף כח.</h2>
שלא להעיד קרוב כדכתיב (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים. ואפילו קרוב לערב פסול לעדות, וקרוב לדיין לפי הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) וההלכהא). האחין זה לזה קרוין ראשון ובניהם קרוין שיני ובני בניהם קרוין שלישיב), ואמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ"ח) מר בר רב אשי מכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה, ופסק בס"ג באבא דאבא דאבא כשר לדברי הכל ואני לא קבלתי כן אלא ודאי פסול, משום דקשיא לן אמאי לא תני במתניתיןג) האב ובנו ומתרץ דאליבא דמכשיר באבא דאבא לא מצי למתניד) ולמאן דפסיל לא בעי למיתני דהני דתני במתניתין יש להם הפסק ואב ובן אין לה הפסק. ופסק רבינו תם דשלישי בראשוןה) פסולו), כדרך שאתה מונה בזכרים כך מונין לנקבות וכל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה וכל איש שאתה פסול לו אתה פסול לאשתו חוץ משלישי בראשוןז), והיכא דאיכא תרי בעל כאשתו יש פסול ויש כשר כיצד שנים שנשאו שתי אחיות או אשה ובתה פסוליןח) לקח זה אשה וזה בת אחותה וכן הנשואין בנות שתי אחיות או בנות ב' אחין כשרין דתרי בעל כאשתו לא אמרינן כי אם מראשון לראשון, ואשה ובתה נמי חשיב ראשון, ואבי חתן ואבי כלה מעידין זה (את) [ל]זה וכן אחי האח. ואין אדם מעיד לאשתו (ארוס) ארוסה אבל לקרוביה כשר עד שישאנה, וכל הקרוב באותה שעה ונתרחק כשרט). והאוהב והשונא כשרים לעדותי). והפסולים פסולים בין לזכות בין לחובה. היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אחר כך פסוליא), ואם הוא חתום בשטר הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין עליו, וכן בגזלן, אבל אם היו קטנים ונעשו גדולים אין מעידין חוץ מדברים אילו על כתב ידו של אבא ועל כתב ידו של רבו ושל אחיו ושפלונית יצתה בהינומא וראשה פרועה ועד כאן היינו הולכים בשבת ושאכלנו בקצצה של פלונית, אבל היה גוי ונתגייר עבד ונשתחרר אין מאמיניןיב). וכל עדות שנראה שבעדות זו יש שום הנאה למעיד פסול ואין לך קרוב יותר מזהיג). א) אלו הן הקרובים שפסולין להעיד ולדין זה על זה אב לבן ובן לאב והאחים [זה לזה] כו', לשון עץ חיים. ב) והם להם דהיינו שני בראשון ושלישי בשני כשר, לשון עץ חיים. ג) פי' דאלו הן קרובים בפרק זה בורר (דף כ"ז), עכ"ל. ד) פי' דאי תנא האב ובנו עם האחרים וקתני לבסוף במתניתין הם ובניהם וכו' אם כן משמע האב ובנו ובן בנו דזהו אבא דאבא פסול וזה אינו אליבא דמכשר כו', עכ"ל. ה) וראיה מירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ז) דבעי משה מהו שיעיד באשת פנחס משמע הא לפנחס פסיל דשלישי בראשון הוא, לשון התוס' בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ח ד"ה רב). ו)0כגון משה לפנחס, ור"ת פי' דפסול מדרבנן ובן לאמו ולאחותו ולבן אחותו וכן שני בני אחיות והוי שני בשני דזהו בכלל בעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו אבל שניות כגון שני בני אדם שנשותיהן שניות לא אמרינן דפסולין משום דבעל כאשתו בקורבה רחוקה כי האי לא אמרינן בעל כאשתו, וכן חזינן בפרק זה בורר דפסיק (שם) דגיסו הוא לבדו ולא חתנו ואף על גב דלא הוו שני בראשון על ידי בעל כאשתו דהוי קורבה רחוקה כי האי אבל בן גיסו פסול מטעם בעל אחות אמו דחשיב אבל חתן גיסו כשר, ומגיסו לבד אנו למדין היכא שהן קרובות כי האי פסולין והוא הדין בעל חרגתו, וכן משמע בירושלמי (שם) ומייתי מקל וחומר חתן אחותו פסול בעל חרגתו שהוא חתן אשתו לא כל שכן אבל אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה כשרים ואף על גב שבעל דינה פסול לאשת יוסף בן רחל דהוי ליה אשתו אשת בן אחות חמותו אפילו הכי כשר לבעלה של רחל דאשה כבעלה אמרינן בכל מקום אבל לא אמרינן בעל כאשתו בכל מקום שהרי אשת בן אחי אביו ואשת בן אחי אמו ואשת בן אחות אביו ואשת בן אחות אמו הוא פסול להן, ופי' ריב"א דהוא הדין דפסול לאשת בן אחי חמיו ולאשת בן אחות חמותו והטעם דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ועוד דמפיק מהא אשה כבעלה אבל מה שקנה הבעל לא קנתה אשתו ואם כן בעל בת אחי חמיו ובעל בת אחות חמותו ובעל בת אחות חמיו אפילו בעל אחות חמותו כשרים לפי שמה שקנה בעל לא קנתה אשתו, וכן בעל אם אביו הוא כשר לו דאמעיט מחרגו לבדו דכך קיימא לן ואף על גב דהוא פסול לאם אביו לפי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ובעל חמותו פסול לו מידי דהוי אאשת חורגו דא"ר פסול אשת חורגו, וכן חתן אחי אשתו כשר לו דהוי שני בראשון על ידי דתרי בעל כאשתו, ובעל אמו דיש לו בן מאשה אחרת ויש לו בן מאמו מכל מקום כשר הוא לו דהלכה כרב חסדא דאכשר באחי האח, ואדם פסול לאבי אביו ולאבי אמו ולאם אביו אבל לא לבעל אם אביו דאמעיט מחרגו לבדו. וכל אלו שפסולין להעיד פסולין לדין, וכל אלו הפסולין אם דנו בדין הדין יבטל ועדותם פסול ואם נחתמו בשטר פסול וכן אם נחתמו בגט או בשאר שטרות ואפילו לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי לפי דגזרינן דלמא אתי למסמך עלייהו. ויש שאר פסולים שפסלו חכמים לדין ולעדות גזלנים מדאורייתא אפילו לא הכריזו עליו ומלוי ברבית וכן מועלי בשבועה ועוברים על שבועת ממון וכן כל אוכל נבילות ובכל דבר שאנו יודעים שהוא רשע דחמס מאחר שהוא עובר על דת משום ממון פסול הוא לעדות ולדין וגם אינו צריך הכרזה בבית דין כאיסורי דאורייתא, אבל יש פסולין אחרים מדרבנן הרועים ומלוי ברבית דרבנן כגון ריבית שאינה קצוצה וכן מקבלי צדקה מן הגוים אבל צריך בהם הכרזה בבית דין ואם לא הכריזו עליהם כשרים, וכן כל מועלי בשבועות שיש עדות עליו שעבר שבועה בין שבועת ממון ואחד שבועת שוא דקיימא לן משומד אוכל נבילות להכעיס דהוי פסול לעדות ולדין דהלכה כאביי, ואפילו דנו כבר או העידו עדותן ודינן פסול, וכן אם חתמו על השטר השטר פסול, וחשוד אל השבועה פסול עד שיבא לבית דין שאין מכירין ויאמר חשוד אני וכו' וכן איתא בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ו) וגזלנים ומלוי ריביות [פסולין עד שיחזירו גזילתן ומלוה ריביות] עד שיקרעו שטריהן ואינם מלוים ומחזירין הריבית ללוים, וכמו שמלוה בריבית פסול כך הלוה פסול, ואם יצא קול על אחד שגנב פסול לעדות ולדין, וכולם כשרים לעדות אשה ולשאר איסורין דתנן (ראש השנה דף כ"ב) כל עדות שהאשה כשרה אף הם כשרים לה, וחשוד על עריות כשר לעדות חוץ מעדות אשה להוציאה מבעלה דפסול, וכל אלו פסולים או קרובים אם קבלו עליהם או קנו מידם אינם יכולים לחזור כי אם לפני גמר דין, עכ"ל עץ חיים. ז) פי' כגון משה באשת פנחס, עכ"ל. ח) אמר רב נחמן גרים אחים מן האם לא יעידו — פ"ה לכתחילה דקורבת אם בגרים קורבה דהא ודאי אמו היא — ואם העידו עדותן עדות — פ"ה דכקטן שנולד דמי — אחין מן האב מעידין לכתחילה — פ"ה דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי הילכך קורבת אב אינה קורבה אמימר אמר אפילו אחין מן האם מעידין לכתחילה דעדות לבית דין מסורה — פ"ה ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחים לישראל דבית דין ידעי דגר שנתגיר כקטון שנולד דמי, עכ"ל בפ"ב דיבמות (דף כ"ב). ט) ואין הלכה כר' יהודה שאומר שם (סנהדרין כ"ז) אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב, לשון ס"ג. י)0דלא נחשדו ישראל על כך להעיד שקר משום אהבה ושנאה אבל לדין פסולין לפי דאינם יכולים לחפש בזכות, לשון עץ חיים (עי' מרדכי סנהדרין סי' תרצ"ו). יא) דכל שתחילתו או סופו בפסול פסול לשון סמ"ג. יב) בני העיר שבא עליהם שום מערער בדבר שהוא לכל בני העיר כגון המרחץ והמעיין אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר עד שיסלק עצמו ממנו בקניין גמור ואחר ידון או יעיד. תניא בפרק חזקת הבתים (דף מ"ג) בני העיר שנגנז ספר תורה שלהם הואיל ולשמיעה עשוי שאי אפשר לסלק עצמו ממנה אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר וכן האומר תנו לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל ס"ג סי' רט"ו). יג) גרסינן בתוספתא (ב"ב פרק י"א ה"ה) ובה"ג (הלכות עדות) היו ה' וד' עדים חתומין על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר — הגה"ה, השיב ר"ת לר"י דדוקא נקט בברייתא ובה"ג שנים הראשונים קרובים או פסולים דתלינן דלכבוד חתימו או למלוי ולא לשם עדות ולכך תתקיים העדות בשאר אבל אי חתימי קרובים או הפסולים לבסוף ודאי לשם עדות חתימו ועדותן בטלה כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול והשתא אין מקיימין שטר מעדים שלמעלה אלא מעדים שלמטה אבל בגיטין שאין עידי הגט חותמין זה בלא זה הראשונים עיקר העדות ואין שייך שם לומר דאחרי כן חתמו למילוי דמה נפשך בחתימת כל אחד ואחד היו כולם עומדים שם, לשון הגה"ה ושיטת (שינן) [תוס'] בפ"ב דגיטין (דף י"ח ד"ה אמרי). ורבינו משה כתב בספרו (הלכות עדות פ"ה ה"ו) שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן פסול או שהיו בהן שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו כולם להעיד הרי זה בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר, לשון ס"ג. עכ"ה.
<h2>דף פה.</h2>
כתיב (דברים י"ט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לומר לך באיש אינו קם אבל הוא קם לאשה להשיאה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר לעון אינו קם הא לשבועה קם (ספרי שם) למדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם להעיד עליו לוקה משום לא יקום לשון ביש הוא מפיק כדאמר בערבי פסחים (דף קי"ג) טוביה חטא אתא זיגוד וקמסהיד ביה נגדיה רבא לזיגוד משום לאו דלא יקום אמנם אותו מלקות דרבנן הוא, ומה ששנינו בפרק האומר (קידושין דף ס"ו) באותו סומא שהעיד לשליח שזינתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקיה ולא גער בו מר שמואל ובפרק הכותב (דף פ"ה) דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא ביה דחשידא אשבועתא ולא גער בה יש לומר דלהפרשת איסור שאני.
<h2>דף פז:</h2>
כתיב (דברים י"ט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לומר לך באיש אינו קם אבל הוא קם לאשה להשיאה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר לעון אינו קם הא לשבועה קם (ספרי שם) למדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם להעיד עליו לוקה משום לא יקום לשון ביש הוא מפיק כדאמר בערבי פסחים (דף קי"ג) טוביה חטא אתא זיגוד וקמסהיד ביה נגדיה רבא לזיגוד משום לאו דלא יקום אמנם אותו מלקות דרבנן הוא, ומה ששנינו בפרק האומר (קידושין דף ס"ו) באותו סומא שהעיד לשליח שזינתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקיה ולא גער בו מר שמואל ובפרק הכותב (דף פ"ה) דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא ביה דחשידא אשבועתא ולא גער בה יש לומר דלהפרשת איסור שאני.
